ההרצאה הראשונה ביום העיון עסקה במושג ה"צמצום" בטיפול על פי הפסיכולוגיה היהודית.  ההרצאה הועברה על ידי ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני, מרצה בביה"ס לעבודה סוציאלית, וחבר בכיר בהנהלת מכון רוטנברג.
הנחת היסוד בגישה טיפולית זו מתייחסת לנפש האדם השואפת להתגלות במציאות.  בתהליך הדיאלוגי המתפתח בחדר הטיפולים, איש הטיפול מצמצם את עצמו ומאפשר לנפש הזולת להתגלות.  לעיתים, מה שמתגלה הינו עיוות.  מטרת התהליך הטיפולי אינה חשיפת העיוות כשלעצמו אלא הגעה לרצון הטוב הנמצא בבסיס נפש האדם, השואף להתגלות אך שלא מצא כלים מתאימים להתבטא דרכם. בנוסף, ד"ר כהנא התייחס לשימוש בטרמינולוגיה היהודית, שאינה מצטמצמת לשפה כשלעצמה אלא המבטאת את דמות האדם המשתקפת דרך ביטויים אלו.  
שלוש ההרצאות הבאות בהמשך יום העיון שיקפו את עקרונות הטיפול הללו בתחומי היישום השונים.
גב' רינת שרייבר עו"ס קלינית, עוסקת בטיפול בנוער בסיכון, המחישה בהרצאתה את מושגי "האורות והכלים" בהקשר להתפתחות שאינה תקינה בקרב נוער בסיכון.  על פי גישת הפסיכולוגיה היהודית, "אור" – הוא תמיד טוב, שואף להיטיב ולהתגלות, והוא מתגלה דרך "הכלים".  לאורך חיי האדם קיים מתח קיומי בין האור לכלי.  מושג האורות והכלים בא לידי ביטוי בקשרי אם תינוק. תהליך היוצר הרחבה של הכלים הנפשיים.  לעומת תהליך ההתפתחות התקינה, במצב של התפתחות שאינה תקינה, עוצמת האור עשויה להיות גדולה מהיכולת של הילד להכיל ובכך עלולה להתרחש "שבירה".  אחת מתוצאותיה של השבירה הינה- "קליפה".  המשך הרצאתה של רינת התמקדה בהבנת תיאור מקרה, תוך זיהוי של השימוש בטרמינולוגיה היהודית: האור, השבר והקליפה בהתייחס לטיפול בנוער בסיכון. 
 

 

ההרצאה הבאה הועברה על ידי מר מרום גורין עו"ס קליני, דוקטורנט באוניברסיטת הנגב, הרצאתו עסקה בהתמודדות עם שכול ואבדן.
הגישה הקלאסית להתמודדות עם שכול טוענת להתרת אנרגית החיים המחוברת לאדם הנפטר, התרת הקשר הליבידינלי.  על פי גישה זאת, כדי שהמתאבל יוכל להשתקם עליו להתיר את קשריו מהאדם שנפטר.  לעומת זאת, על פי גישתו של פרופ' רוטנברג המוות אינו מסיים יחסים אלא משנה יחסים, והינו מוסיף גוון שונה ליחסים.
בתהליך הטיפולי נוצר נרטיב, אגדה, אודות האדם הנפטר.  נרטיב אגדי זה מעצים ומעצב את חייהם של החיים.  כדי להגיע לרובד גבוה יותר בהבניית הנרטיב האגדי, יש לצמצם את רובד הפשט, הרובד הרציונלי.  צמצום זה מאפשר עבורנו להיות בקשב עם היבטים סודיים הקיימים ביחסים עם הנפטר.  על פי גישה זו, תפיסת השכול כוללת התייחסות הן לרובד הפשט והרציונלי ועד לרובד הסוד.  בהמשך ההרצאה מרום בהרצאתו התייחס להצגת מקרה אודות התמודדות עם שכול.ההרצאה האחרונה ביום העיון, עסקה בצמיחה מתוך משבר במקלט לנשים מוכות, והועברה על ידי גב' הדסה בן שלום, עו"ס.
הדסה השתמשה במושג "ממצריות למדבריות" – כמטאפורה ליציאה מהבית למקלט הנשים.  החיים בצל האלימות, וההזדהות המוחלטת עם כל רצונות הבעל, משקפת את ההצטמצמות ללא גבול המתרחש בעולמה של האישה.  לעומת זאת, התנהגות הבעל- תוארה כ -"אור" השואף להתפשט ללא גבול.  התפשטות הבעל – באישיותה של האישה, מתאר מצב בו לא מתרחש צמצום בין אישי.  בהינתן דינמיקה כזאת, לא מתאפשר קשר המבוסס על דיאלוג.
הדסה התייחסה למספר שלבים בתהליך התיקון:
השלב הראשון של תהליך ההתמודדות, מאופיין במרכיבים דיאלקטיים.  זהו מעבר חד "ממצריות למדבריות".  במציאות זו לא מתקיים דיאלוג עם בן הזוג אלא התנתקות.
השלב הבא הינו, הניסיון לתיקון, הלחנה מחדש של העבר, יצירת מנגינה חדשה מהכישלונות הכואבים.  סיפור האלימות שחוותה האשה מסופר ממקום מחזק כדרך לדלות את ניצוצות החוזקה הקיימים בה.  בתהליך זה מתרחשת ההבנה שהאישה נפלה ממקום הכח שלה, הכח העז שלה לנתינה אין סופית.  בתהליך הטיפולי האישה לומדת להכיר את כח הנתינה שקיים בה אך באותה העת היא גם לומדת לבנות כלים שיכילו את עוצמת יכולת הנתינה שלה. 
השלב האחרון מתאפיין במעבר ל"ישוביות": בשלב זה, מתקיים דיאלוג גם עם "המדבר" וגם עם הכח המשעבד. 
לסיום, ד"ר מיכל פכלר, פסיכולוגית קלינית, מרצה בביה"ס לעו"ס ומנהלת מכון רוטנברג, סיכמה את יום העיון: ד"ר פכלר התייחסה ליסודות התיאולוגיים שעליו מתבסס מודל הצמצום הבין אישי על פי גישתו של פרופ' רוטנברג.  על פי תפיסה זאת, הא-ל צמצם את נוכחותו ופינה מקום לבני אדם לקחת חלק בתיקון העולם.  צמצום ודיאלוגיה הינם שני מושגים הפועלים יחדיו.  באימוץ רעיון הצמצום, האדם מוכן לצמצם את תפיסתו ובכך הוא מרחיב את תפיסתו לאמיתות נוספות.  תהליך זה מתאפשר מתוך אמונה שקיים שורש טוב בכל אמת שהיא.